רידא נ' 013 נטוויז'ן בע"מ

פסק דין

עסקינן בתביעה לקבלת פיצויים והשבה שמקורם בעסקה לקבלת שירותי תקשורת. התובע טוען כי, הנתבעת חייבה אותו בעסקה מחודש מרץ 2012 מבלי שניתנה הסכמתו. לדבריו, לאחר שביקש מהנתבעת את בירור העניין, נותק השירות ביום 31.7.12, אולם הוא לא קיבל זיכוי על הסכומים בהם חויב שלא כדין.

בתביעה זו עותר התובע להורות על מחיקת פרטיו ממאגר המידע של הנתבעת ועל הפסקת השימוש בכרטיס האשראי שלו, כמו כן להשבת הכספים שנגבו ממנו שלא כדין, תוך חיוב הנתבעת בהוצאות משפט ע"ס 1,500 ש"ח ועוגמת נפש סך של 7,000 ש"ח.

כפי שעולה מגרסת הנתבעת, ביום 6.7.11 הצטרף התובע לשירותי האינטרנט של הנתבעת, אך כבר ביום 8.9.11 ביקש לסיים את ההתקשרות ולזכותו בכספים שנגבו ממנו לאחר שהובטח לו כי השירות שהזמין הינו ללא תשלום למשך חודשיים. לאור זאת, ניתקה הנתבעת את התובע משירותיה וזיכתה אותו כנדרש, אלא שעל פי רישומי הנתבעת, ביום 29.3.12 בחר התובע להצטרף מחדש לשירותי האינטרנט ובמעמד זה מסר לנציג הנתבעת את כתובתו המעודכנת ומספר טלפון מעודכן. לטענת הנתבעת, ביום 31.7.12, לאחר שהתובע הכחיש את הצטרפותו לשירות, נותק המנוי, משכך חשבונית החיוב מיום 23.10.12 ע"ס 7.86 ש"ח המתייחסת לתקופה שמיום 24.7.12 ועד ליום 23.10.12, מתייחסת לשימוש בפועל עד ליום הניתוק היינו- 31.7.12.

ביום 11.12.13 התקיים בפניי דיון, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי היטב את ראיותיהם, הגעתי למסקנה לפיה, דין התביעה להידחות.

כידוע, כלל בהליך אזרחי כי, המוציא מחברו עליו הראיה, היינו- התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל דין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.

בענייננו, לא מצאתי כל תמיכה בגרסת התובע לפיה, חויב על ידי הנתבעת מבלי שנתן הסכמתו כלל וכלל, כך שטענותיו נטענו בעלמא מבלי שהונחה בפניי כל תשתית ראייתית לביסוסן. התובע צירף לתביעתו העתק של חשבונית מיום 23.6.12 לפיו חויב בסך של 29.90 ש"ח, כמו כן צירף מסמך המפרט את העסקאות שבוצעו בכרטיס האשראי שלו למועד חיוב 11/2012, ביניהם חיוב על ידי הנתבעת בסך של 7.86 ש"ח, אלא שמסמכים אלה נסתרו לנוכח גרסת הנתבעת והראיות שהוגשו מטעמה.

ראשית אעיר כי, מטענות הצדדים עולה כי מלכתחילה ההתקשרות בין הצדדים הייתה על דעת התובע. התובע אישר כי ביקש להצטרף להטבה כלשהי שניתנה ללא תשלום לתקופה מסוימת, כך שהטענה שלו נוגעת לכך שלאחר מועד זה ולאחר שביקש מהנתבעת, לא נותק מהשירות.

ביחס לחיוב מיום 23.6.12 ע"ס 29.90 ש"ח, מצאתי להאמין לגרסת הנתבעת אשר הייתה אמינה בעיניי ונתמכה בראיות. הנתבעת טענה כי, החיוב בוצע לאחר שהתובע התחבר (מחדש) לשירות ביום 29.3.12 ולראיה צירפה העתק מרישומיה המאשש טענה זו (נספח ג' לכתב ההגנה). מעדות נציג הנתבעת, מר רוזנטל, עולה כי, אין בידי הנתבעת הקלטה של אותה השיחה שנערכה בין הצדדים לעניין ההצטרפות לשירות, עם זאת, היות והתובע הודה כי, באותו יום שוחח עם נציגת הנתבעת וביקש לעדכן את כתובתו ומספר הטלפון שלו, מצאתי את גרסתה כנכונה.

ביחס לחיוב ע"ס 7.86 ש"ח, העלתה הנתבעת גרסה לפיה, חיוב זה מתייחס לתקופה שמיום 24.7.12, עובר לבקשת הניתוק על ידי התובע, ועד ליום 31.7.12, המועד בו נותק התובע משירותי הנתבעת (נספח ד' לכתב ההגנה), ולשיטתה החיוב בוצע בחודש 10/2012 היות וסכום החשבונית הינו נמוך. היות וגרסה זו נתמכה בחלקה בראיות ובחלקה האחר נשמעה הגיונית בעיניי, אני מוצא לקבלה.

אשר למסמך שהגיש התובע במהלך הדיון (סומן ת'-1), לפיו חויב הוא בסך של 3.84 ש"ח על ידי הנתבעת, לאחר שעיינתי בתגובת הנתבעת שהוגשה, לבקשתי, לאחר שלב הדיון, ובתשובת התובע, מצאתי כי, חיוב זה מתייחס למנוי אחר הרשום ע"ש אביו, עבדאללה, הגם שגבייה זו נעשתה באמצעות כרטיס חיוב אחר מזה המופיע בחשבוניות שהציג התובע בכתב תביעתו.

אם כן, גם טענה זו לא הוכחה על ידי התובע.

נוכח האמור, בנסיבות בהן לא הוכיח התובע, ברמה של מאזן הסתברויות, כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד, אין מנוס מלהורות על דחיית התביעה.

יובהר כי, היות ומתגובת הנתבעת מיום 15.12.13 עולה כי, הוסרו פרטי כרטיס האשראי של התובע מרישומיה, לא היה כל צורך להורות על כך כדי להימנע מהישנות המקרה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: